אלמוני

אמא יקרה שלי.
עוד חג עבר לו ועוד חג בפתח ואת לא איתנו.
מי שאומר שהזמן עושה את שלו ולאט לאט הזכרון דוהה , לא אצלי.
ראש השנה כשכל “הסימנים” על השולחן מסודרים ומחכים לברכה ול “יהי רצון” התמונה שלך עולה לי מול עיניי ולמרות שיש סדר במחזורי התפילה לסימנים , את היית מדקלמת את הסדר בעל פה מי ראשון ומי אחרון ואת מה משאירים ליום השני של החג.
וכך נהגתי גם אני בביתי כי את תמיד איתי.

חולף לו החג עם לא מעט כאב ועם המון חוסר.
החוסר שלך בשולחן החג
החוסר של אבא למרות שחלפו הרבה מאוד שנים.
החוסר של ציון.
החוסר של אחיותיי יהודית תהילה ואיריס.
חסר השולחן המלא של הנכדים והיום עם הנינים שלא הספקת להנות מהם ואת אלה שלא זכית לראות.

תם ראש השנה ובא לו יום כיפור.
יוםשאת נמצאת בתענית דיבור , לא מדברת אבל מסמנת בשפת הידיים שהגיעה שעת התפילה ושאנחנו צריכים ללכת להתפלל.
נמצאת בדום שתיקה מתחילת הצום ועד סופו כשאנו חוזרים מבית הכנסת.
וכשאנו חוזרים מבית הכנסת הצמים והלא צמים חיכה שולחן ערוך ועמוס תחילה בעוגיות ושתיה כל אחד ומה שהוא אוהב ולאחר מכן סעודה כיד המלך.
ולאחר מכן ואו לפעמים לפני כן זה להקים את הסוכה ברוב הדר ולדאוג שיהיה מקום לכל אורחי החג.
אמא , אבא , ציון , יהודית תהילה ואיריס , אתם חסרים לי מאוד.